עובד תאילנדי שעבד בחברה פרטית העוסקת בענף החקלאות באזורים שונים בארץ תבע 185,852 ₪ בגין זכויות שלטענתו לא קיבל ממעסיקתו.
תקופת עבודתו של התובע נמשכה 67 חודשים בהם קיבל מידי חודש תלוש שכר שהרשום בו שולם לתובע.
בתביעה רשימה ארוכה של רכיבים. במאמר זה נעסוק ברכיב אחד: שעות העבודה שלעניין היקפם נחלקו הצדדים. זהו נושא שעולה בתדירות בתביעות עו"ז בחקלאות.
בענייננו רישום שעות העבודה נעשה בחלק מהתקופה על ידי מנהלי העבודה בנתבעת ובחלק מהתקופה גם באמצעות טביעת אצבע. במקביל ניהל התובע מצידו רישום ידני של שעות העבודה.
לטענת התובע הוא קופח בכך שלא שולמו לו כל שעות העבודה אותן עבד וכימת את תביעתו בסעיף זה, "גמול שעות נוספות" לסך 70,919 ₪.
הנתבעת מצידה טענה כי שילמה לתובע את כל המגיע לו עבור שעות עבודתו כולל הגמול המגיע בעד עבודה בשעות נוספות. לטענת הנתבעת רישומי הנוכחות שהמציא התובע לא משקפים שעות עבודה בפועל שכן התובע לא התחשב בזמני הנסיעה לאתרי העבודה ובזמני ההפסקות במהלך יום העבודה.
בית הדין השתכנע כי כרטיסי הנוכחות הידניים מולאו על ידי מנהלי העבודה המוסמכים בנתבעת בזמן אמת באשר לכרטיסים הממוחשבים שמקצתם הומצא לבית הדין הסיק בית הדין כי אלה "מולאו בדיעבד כפי שעולה מהכוכבית המופיעה ליד העדכון היומי".
רישומי הנתבעת התייחסו לשעות ברוטו כולל נסיעות והפסקות ורק בתלושי השכר נוכו אלה.
בית הדין מצא כי קיימת התאמה בשעות הכניסה והיציאה בין הדוחות שהגיש התובע לדוחות הממוחשבים שהוגשו על ידי הנתבעת.
לפיכך קבע בית הדין "כי כרטיסי הנוכחות הידניים שהוגשו על ידי התובע מהווים רישום אותנטי ומהימן של שעות העבודה בנתבעת"
בית הדין לא קיבל טענת הנתבעת שיש להפחית מידי יום שעתיים, זמן נסיעה לשטח העבודה וחזרה ממנו. בית הדין קבע כך כיוון שהנתבעת לא הפחיתה בגוף דוחותיה את שעות הנסיעה מידי יום ולא הביאה לעדות את מנהלי העבודה שהיו אחראים על רישום הנוכחות. בית הדין זקף לחובתה של הנתבעת גם את העובדה שלא הבהירה מתי עבד התובע בכל אתר ומשך הנסיעה מהמגורים לכל אתר.
באשר לזמן ההפסקות הזכיר בית הדין כי הנטל בעניין זה הוא על המעסיקה.
בהסכם העבודה לא היתה התייחסות לעניין ההפסקות וגם בטיעוני הנתבעת לא צויין בפירוט זמן ההפסקה רק בסיכומיה טענה הנתבעת כי זמן ההפסקה עמד על שעה ביום. בית הדין הסיק כי זמן ההפסקה עמד על חצי שעה ביום.
בפסק הדין, באופן חריג, טבלה מורחבת בה פורטו שעות העבודה הרגילות, הנוספות בתעריף 125% ובתעריף 150% וכן השכר המגיע כתוצאה מכך לעומת השכר ששולם.
על פי חישובים אלה נמצא הפרש שהסתכם ב- 80,839 ₪.
בית הדין חייב את הנתבעת לשלם 78,780 ₪ (הסכום שנתבע בכתב התביעה) וגם הוסיף פיצויי הלנת שכר בסך 12,000 ₪.
כאמור, בתביעה נכללו רכיבים נוספים בהם: דמי הבראה, חופשה, פנסיה, מענק שנתי, כלכלה, חגים, תוספת ותק, פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, תמורה הודעה מוקדמת וקרן השתלמות.
בסה"כ נפסק בבית הדין האזורי כי הנתבעת תשלם לתובע 193,538 ₪ ועוד 25,000 ₪ שכ"ט עו"ד.
על פסה"ד שניתן בבית הדין האזורי בחיפה הוגש ערעור לבית הדין הארצי שם נערך דיון בו הודתה למעשה הנתבעת כי התובע זכאי לדמי הבראה, תוספת ותק, פידיון ימי חופשה, פנסיה ופיצויי פיטורים (סה"כ61,878 ₪). בית הדין של ערעור מצא שאכן בחישוביו של בית הדין האזורי נפלו טעויות במקרים אחדים. כמו כן העיר בית הדין הארצי כי יש מקום לבדוק את הקביעה לעניין פיצויי הלנה, לזמן הנסיעות ועוד.
בסופו של עניין הגיעו הצדדים להסכמה לפיה נקבע כי הנתבעת תשלם לתובע 133,138 ₪ ברוטו.
תובנות
- שוב צץ עניין רישום נוכחות בעבודה, שוב מומחש הצורך לפרט ולדייק ברישום בזמן אמת.
- עולה מפסקי הדין כי עדיין יש מעסיקים שאינם ערים לחובתם לשלם לעובדיהם סכומים שונים להם זכאים העובדים מכח צו ההרחבה בחקלאות.
