תביעה לסילוק יד במקרקעין / איתן מימוני, עו״ד

פסק הדין עוסק בתביעה של קיבוץ כפר החורש לסילוק יד במקרקעין, זאת בשל פלישתה של הנתבעת למקרקעין הנחכר על ידי הקיבוץ, הגובל במקרקעין של הנתבעת.

רקע

לפסק הדין קדם הליך משפטי שנוהל בשנת 2006, במסגרתו עתר התובע לסלק את ידה של הנתבעת מהמקרקעין הגובלים בחלקתו. במסגרת ההליך ניתן פסק דין המאשר הסכם פשרה שנקבע בין הצדדים, לפיו נקבע קו הגבול בין חלקות הצדדים, והצדדים אף התחייבו להקים גדר בקר לאורך קו הגבול באמצעות קבלן שייבחר על ידם. על אף ההסכמה של הצדדים, הגדר לא הוקמה.

בשל העובדה שמבחינת קיבוץ כפר החורש מדובר באכיפה של הקיים, קרי אכיפה של פסק דין חלוט שקבע את הגבול בין הצדדים בצורה ברורה, התובענה הוגשה בסדר דין מקוצר, שמתאפשרת כאשר לתובע יש ראיה מוצקה שמוכיחה את טענתו. חרף העובדה כי כל טענות הסף של הנתבעת נדחו, בהן טענות התיישנות ושיהוי, בקשתה להתגונן מפני הליך סדר דין מקוצר התקבלה, ומשם ההליך עבר להליך תביעה רגיל.

הנתבעת טענה כי אי הקמת הגדר מוכיחה כי בין הצדדים היו הסכמות מאוחרות לפסק הדין שניתן ב-2006, וכי ההסכמות בהליך הקודם עניינן בקביעת הגבול מבלי שהייתה כוונה אמיתית להקים גדר בפועל. לטענתה, לאחר מתן פסק הדין הקודם הושגו הסכמות לפיהן הנתבעת תמשיך לעשות שימוש בכל אותם אזורים ומתקנים בהם היא משתמשת עד היום, וכי למעשה נוצרה אצלה ציפייה להמשך החזקה והשימוש במקרקעין.

כמו כן, הנתבעת טענה כי הסיבה שהתובע וויתר על זכותו לקבלת הסעדים של סילוק יד והריסה בהליך הקודם, היא משום שהמבנים מוחזקים על ידה באופן המקים לה טענה של חזקה נוגדת, לפיה היא הוכיחה כי קיבוץ כפר החורש השלים עם הפגיעה בזכותו הקניינית. יתרה מכך, הנתבעת טענה כי קיבוץ כפר החורש העניק לה רשות להשתמש בקרקע, ואף הוא עשה שימוש בחלק משטחי הנתבעת.

מנגד, קיבוץ כפר החורש טען כי מעולם לא התקבלו הסכמות לשימוש במקרקעין, לא במהלך המו"מ לגיבושו של הסכם הפשרה בהליך הקודם ולא לאחר מתן פסק הדין, וחרף העדרן של הסכמות הנתבעת הסיגה את גבולו ופלשה לחלקתו שלא כדין. בין היתר נטען כי הנתבעת חוסמת מן התובע גישה לחלקתו ומונעת ממנו שימוש במקרקעין שלו, וכי הדבר נתמך בחוות דעת מקצועית הכוללת מדידה עדכנית של המצב הקיים בשטח בהשוואה למפת המדידה המחייבת לפי פסק הדין החלוט בהליך הקודם. לפיכך, קיבוץ כפר החורש תובע למתן סעד של סילוק יד והריסה של מבנים ורכיבים, לרבות גדרות ושערים.

דיון והכרעה

תחילה כב' השופטת מציינת כי התובע מבסס תביעתו על סעיף 16 לחוק המקרקעין, המגדיר מהי הסגת גבול, וכן סעיף 29 לפקודת הנזיקין המעניק לבעל המקרקעין זכות לדרוש למסור את המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין.

עוד מציינת השופטת, כי נטל הראיה להוכחת שימוש כדין בשטח הפלישה הוא על הנתבעת, וזאת לפי ס'30 לפקודת הנזיקין, וכי נטל זה לא הורם על ידה. יתרה מכך, כב' השופטת מותחת ביקורת על התנהלות ההגנה בשל העובדה כי הציגה טענות רבות וחלופיות באופן העולה בכדי הרחבת חזית, זאת אף בשלב הסיכומים, חרף העובדה שניתנה לה רשות להתגונן בטענה אחת ויחידה.

לעניין טענותיה של הנתבעת, כבוד השופטת פוסקת כי הטענה לפיה לא הייתה כוונה מצד התובע לאכוף את פסק הדין שניתן בהליך הקודם נשמעה לראשונה בתצהיר של עד ההגנה, דבר שעולה כדי הרחבת חזית אסורה. עוד קובעת השופטת, כי הטענה לפיה המבנים אותם מבקש התובע לסלק את ידה של הנתבעת מהם נמכרו על ידו לקודמותיה של הנתבעת, כאשר הנתבעת קיבלה את הזכויות בהם עת נכנסה בנעלי קודמותיה, הינה טענה שהועלתה לראשונה בתצהיר עד ההגנה מבלי שקיבלה ביטוי בבקשת הרשות להתגונן, ועל כן גם היא מהווה הרחבת חזית אסורה.

כמו כן, השופטת קובעת כי ככל שהייתה הסכמה באשר לגבולות השימוש היה על הצדדים להביא עניין זה במפורש בהסכם הפשרה, ובמיוחד לנוכח העובדה שהסכם הפשרה כלל התחייבות של הצדדים להקים גדר בקר המפרידה בין החלקות. באשר לטענת ההגנה בדבר קיום הסכמות, פוסקת השופטת כי אין אף בדל של ראיה התומך בכך, וכי ניסיונה של הנתבעת להוכיח זאת באמצעות עד הגנה, שהינה עדות יחידה של בעל דין המחייבת חובת נימוק בקבלתה ובביסוס הכרעה על פיה, הינו ניסיון שאין לקבלו בשל היעדר תשתית ראייתית.

על אף שלשיטת השופטת ניתן לקבוע כי התובע לא עמד על פינוי הנתבעת וסילוק ידה מהמקרקעין שבחזקתו ממתן פסק הדין החלוט ועד לימינו אנו, באופן שעולה בכדי יצירת רישיון שימוש של הנתבעת במקרקעין של התובע, ניתן לקבוע כי עם הגשת כתב התביעה הרי שרישיון זה הופסק, וכי עומדת לתובע הזכות לבקש את סילוק ידה של הנתבעת.

סיכום

כב' השופטת פוסקת כי לאחר בחינת מכלול הראיות ושמיעת העדויות, אין לנתבעת הגנה ראויה כנגד הדרישה לסילוק יד, ומכאן שדין התביעה להתקבל. כב' השופטת מורה על סילוק ידה של הנתבעת משטח הפלישה, בכפוף לזיקת הנאה הרשומה לטובתה ביחס לדרך הגישה לחלקתה, וכן על הריסת המבנים והגדרות שבשימוש הנתבעת. בנוסף, הוטלו על הנתבעת לשאת בהוצאות תובע בסך 3,000 ₪, וכן בשכר טרחת בא כוח התובע בסך כולל של 12,000.

ת"א(שלום)(נצרת) 62949-11-17 קיבוץ כפר החורש אגודה שיתופית נ' מעון נצרת בע"מ, פס״ד מיום 21/07/2020

איתן מימוני, עו״ד

"איתן מימוני ושות' - משרד עורכי דין" -  עוסק במגוון תחומים במשפטי המנהלי והאזרחי.

דואר אלקטרוני: office@mai-law.co.il

האיחוד החקלאי

דרך מנחם בגין 74 , תל אביב
תל אביב, 67215
טל: 03-5620621, פקס: 03-5622353
ליצירת קשר בדוא״ל

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

זוהר טבנקין 0587824237