הייתי שם בעצרת בה נרצח... וגם הכרתי את משפחת עמיר / עודד הון

08 נוב 2019

הייתי שם בכיכר מלכי ישראל בתל אביב ב – 4 בנובמבר 1995 יחד עם כ -100,000 אלף כשנרצח יצחק רבין, בעצרת "כן לשלום – לא לאלימות". הייתי שם גם במוצ"ש האחרונה כשניתנה לה אותה כותרת, כפי שהתמדתי להיות ב – 24 השנים מאז הרצחו, בכיכר הקרויה היום על שמו.

איפה הייתי כשנרצח יצחק רבין, יחד עם התקווה לשלום ? שואלים עצמם הותיקים לוחמי השלום, ילדי הנרות, אנשי שמאל ומרכז. וכן, גם אנשי ימין, ולמעשה כל ישראלי ששמע בכיכר או לאחר מכן בתקשורת את דבריו של רבין שהדהדו בכיכר באותו מוצ"ש: "ואתם, בהתייצבותכם בעצרת הזאת מוכיחים שהעם באמת רוצה בשלום ומתנגד לאלימות".

את מירי אלוני שרה את "שיר לשלום" (יענקל'ה רוטבליט ויאיר רוזנבלום) שמעתי לראשונה כצנחן מילואימניק במוצב בבקעת הירדן בעת הופעה של להקת הנח"ל. "ארץ המרדפים" נקראה אז הבקעה, עקב חדירתם של  חוליות מחבלים מירדן, שרובן חוסלו על ידי לוחמי צה"ל במחיר נפילתם של לא מעט. עתה, כשאלוני עמדה על הבמה ושרה את "שיר לשלום" בליווי קולותיהם , המזייפים יש לומר, של רבין , פרס ופוליטיקאים נוספים.

התחושה הייתה מרוממת ונדמה היה כי למרות האירועים הקשים של משטמה והסתה, השלום הופך מתקווה למימוש מעשי בעקבות הסכמי אוסלו.

בעוד השיר מושר על הבמה, יצאתי מתוך ההמון והתחלתי להקיף את הכיכר. קשה היה לנוע בה בגלל צפיפות הקהל ולא היה לי כל הסבר מדוע יצאתי דווקא לכיוון מעבר הכביש מתחת לרחבה שלצד בניין העירייה. כשחלפתי סמוך למדרגות, בהם ירד רבין מהרחבה, זמן לא רב אחר כך ומספר מטרים מהן נפגע בשלושה כדורים מהמרצח. הייתי חייב לאמץ את עיניי כי המקום היה חשוך, ריק כמעט מאדם בניגוד גמור לכיכר ההומה והאור הגדול שאפף אותה.

אחר כך פניתי ימינה וצעדתי לכיוון פינת אבן גבירול – פרישמן, שם עמדו מפגיני הימין, מנופפים דגלי ישראל וצועקים קריאות גנאי כלפי משתתפי העצרת, כשהשוטרים מקפידים שלא יעברו את מחסומי הברזל. כשגמרתי להקיף את הכיכר, עוד לפני סיום העצרת, החלטתי לצעוד דרך שדרות חן לכיוון ביתי ברח' רש"י בתל אביב. בבית צלצל הטלפון: "ירו ברבין, תפתחו את הטלביזיה". זמן מה אחר כך איתן הבר יצא לקהל בבית החולים איכילוב והודיע :"כי ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב" (שעה 11:25) .....נשמעה שאגה קורעת לב ממרפסת ביתנו, שקולה התגלגל בכל הרחוב. היה זה בני רן בן ה – 15 שהשמיע אותה כששמע את הודעתו על הרצח.

קצת קשה לעבור מהזיכרונות הקשים של ליל הרצח, למודעות הגדולות המתפרסמות בחודשים האחרונים בכל העיתונים,  לקידום הסרט "ימים נוראים" שהיה צריך להקרא לדעתי "יגאל עמיר – מה גרם לרוצח לרצוח את יצחק רבין ?". המודעות מפצירות בקהל הישראלי בהמלצה "הסרט שכל ישראלי חייב לראות". לאחר צפייה בסרט, דעתי היא כרוב מבקרי הסרטים, שהסרט מבחינה קולנועית-אמנותית הוא בינוני למדיי, בעיקר בגלל הערבוב הלא מוצלח בין חלקם של השחקנים שבו עם החלקים התיעודיים, שנלקחו מאתרי החדשות בטלביזיה.

למרות זאת אני מצטרף לקריאה שכל ישראלי, וגם לאלה שאינם ישראלים, לצפות בסרט. זאת בגלל העובדה, שמההכרות האישית שלי, מהעבר הרחוק, עם משפחת עמיר ראוי שנדע כי משפחה זו, גם בחיים וגם בסרט היא משפחה מיוחדת, אך כלל וכלל לא יוצאת דופן.

בשנות השמונים של המאה שעברה שמשתי כיו"ר האגודה השיתופית בשכונת נוה עמל בהרצליה, והתגוררתי באותו רחוב ובשכנות למשפחת עמיר. בתי הלכה ל"גן גאולה", אמו של יגאל עמיר (היה אז בן 15), ונהנתה כל כך מזמנה בגן, עד שביקשה להישאר בו שנה נוספת ולא לעבור לגן טרום חובה של עיריית הרצליה. גאולה עצמה ביקשה ממני לעזור לה להוציא ספר שירים שכתבה, שהיו בהחלט ראויים לקריאה, אם כי פרסום הספר בסופו של דבר לא קרה. גם בני אורן, שיחק עם יגאל וחגי עמיר במגרש הכדורגל המאולתר בשכונה, וכשארעה לו תאונת דרכים על אופניו מול בית המשפחה זכה לטיפול רפואי ראשוני מגאולה.

על פי התרשמותי, ביתה של משפחת עמיר היה בית דתי-מסורתי, לא קיצוני, ביחסים טובים עם השכנים, למרות המיוחדות שניכרה כבר אז  של המשפחה, כעשר שנים לפני הרצחו של רבין על ידי יגאל. לא היו כל סימנים, גלויים או סמויים, למה שהתרחש בעתיד, במעשיהם של בני משפחת עמיר, יגאל וחגי.

24 השנים שלאחר הרצח לא מטיבות אתנו בנושאי ההסתה והאלימות. נראה שהחברה הישראלית לא ידעה וודאי לא יודעת כעת להפנים רצח פוליטי של ראש ממשלה. זיכרון ומורשת רבין אולי נזכרים וקיימים, אך מסקנות מעשיות והכלה משמעותית של הרצח לא הופנמו. החוק אמנם מורה למערכת החינוך לציין את יום הזיכרון בפעולות שבהן יועלו דמותו ופועלו של רבין שיוקדשו "לחשיבות הדמוקרטיה בישראל ולסכנת האלימות לחברה ולמדינה". אבל שתי מערכות הבחירות הצפופות האחרונות ואולי זו השלישית שתבוא, יעידו  עד כמה הדרדרה החברה הישראלית במדרון האלימות, השנאה והפגיעה בדמוקרטיה מצד בית הנבחרים שלה.

ואשר למשפחת עמיר, מבחינתי עלינו להזהיר ולהפנות את תשומת לבנו לכך כי גם במשפחות "מיוחדות אך לא יוצאות דופן", עלולים לגדול נטעים שיגדלו למעשים נוראים. אין לאל ידינו לדעת בדיעבד, אם ניתן היה למנוע את הרצחו של יצחק רבין, אך בהחלט חשוב לדעת כי ייתכן ופעמוני ההזאקה צלצלו שנים רבות לפני שהאירוע התרחש.

לא נותר לי אלא לבקש מהעם היושב בציון ובעיקר ממנהיגיו, מכל גווני הקשת הפוליטית להנמיך את הלהבות, להשקיט עד כמה שניתן את הקולות המתנצחים, כי לכולנו יש רק מדינה אחת יהודית-ישראלית-דמוקרטית, כדי לשמור על קיומה.

לרגל יום הזכרון לרוה״מ ושר הבטחון, יצחק רבין ז״ל.

כתב: עודד הון

 

 

האיחוד החקלאי

האיחוד החקלאי היא תנועת התיישבות א-פוליטית המאגדת יישובים חקלאיים. של המעמד הבינוני

התנועה הייתה אחת התנועות המיישבות בארץ ישראל ובמסגרתה הוקמו יישובים רבים מאז שנות ה-20 של המאה ה-20.

כיום, פועלת התנועה לקידומם והמשך פיתוחם של יישובים רבים

להמשך

אתר: https://ihaklai.org.il

האיחוד החקלאי

דרך מנחם בגין 74 , תל אביב
תל אביב, 67215
טל: 03-5620621, פקס: 03-5622353
ליצירת קשר בדוא״ל

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

זוהר טבנקין 0587824237