"כל חופש היינו עובדים בשדה הפרחים המשפחתי." מספרים דפנה כרמי-שרעבי ועמי כרמי מבית עריף. "היינו מעמיסים את הטנדר פז'ו 404 מסדרים את הפרחים ראש-זנב בשתי וערב, עד שהכל מתמלא. אני הייתי אלוף בלהעמיס, אומר עמי, מומחה בלנצל כל מרווח של סנטים. בגג של הטנדר עשינו חורים שייכנס אויר ולא ייבלו. הטנדר היה נוסע לשוק הכרמל, שם היו מוכרים את הפרחים."

אין זה סוד שהחקלאות הישראלית נחשבת בעולם לפאר היצירה הישראלית ובצדק רב שכן ראשי המדינה כשהם טסים במסגרת עיסוקם ליעדים שונים תמיד הידע החקלאי מבוקש ובהסכמים שנחתמים לשיתופי פעולה החקלאות בדרך כלל מככבת והיא אף מהווה אמצעי לחיזוק הקשרים שכל כך נחוצים לישראל בעולם כולו בעת הזו.

החקלאות הישראלית היא פלא שכן מחצית שטחי המדינה מוגדרים כשטחי מדבר שבהם כמות הגשמים לשנה היא פחותה מ-200 מ"מ ובסה"כ ישראל נחשבת כמדינה צחיחה. המצב אף החמיר בשנים האחרונות בשל שנים שחונות למרות שישראל נחשבת כמעצמה גם בתחום ההתפלה , בהסבת מי קולחים לשימוש חוזר לחקלאות וכמובן ישראל מובילה ביעילות השימוש במים באמצעים שונים כמו המצאת הטפטוף.

בישראל יש צורות התיישבות ייחודיות בעולם של חקלאים המאוגדים בדרך כלל בקואופרטיבים, קרי אגודות שיתופיות ובהם מושב עובדים, כפר שיתופי, מושב שיתופי וקיבוץ שאין כדוגמתם בעולם ויש בה אף חוות שמרביתן מתמחות בגידולים שונים.

ההמצאה והפיתוח של המחקר היישומי ברשת מרכזי מחקר היישומיים שפזורים באזורים שונים במדינה הינו כלי חשוב שהצלחתו הרבה נובעת מקרבתם לשטחי החקלאות תוך שיתוף פעולה הדוק עם החקלאים.

ראש המועצה הלאומית לכלכלה הפרופ' אבי שמחון הכריז לאחרונה כי יש לבטל את חובת תשלום שכר המינימום והזכויות הסוציאליות לעובדים הזרים בישראל.

פרופ' שמחון: "אנחנו מייקרים את המחיה לקשישים סיעודיים, כדי שבנפאל יחיו יותר טוב".

כאן נעסוק בעלות העבודה בענפי הצומח בחקלאות:

במציאות בה נדיר למצוא ישראלים המוכנים לעבוד בחקלאות בקביעות ולאורך זמן תלויים חקלאי ישראל בעובדים זרים המגיעים מעבר לים (מתאילנד, מסרילנקה ועוד) ובעובדים מהשטחים.

בעוד שלגבי ישראלים החובה לשלם שכר מינימום וזכויות סוציאליות שונות מובנת ומוצדקת הרי שלגבי האחרים, לפחות לגבי המגיעים ממדינות שמעבר לים, הדבר גובל באבסורד ו/או "בחלמאות".

משה כחלון הצהיר עם כניסתו לתפקידו כשר האוצר כי יקדיש את כהונתו לאפשר לצעירים בישראל לרכוש דירות ולשם כך המדינה תגרום להורדת מחירים ולהגדלת היצע הדירות. לביצוע מטרה זו אף הוכפפו למשרדו גם מוסדות התכנון, גם רשות מקרקעי ישראל וגם משרד הבינוי והשיכון. לאור נתונים שהתפרסמו לאחרונה מסתמנת מגמה של הקפאה של מחירי דיור, אך בצד ההיצע מדובר בינתיים בכישלון.

על אף דורסנותה של הותמ"ל שמתאימה למשטר דיקטטורי לא בא מזור לשוק הדיור ולמעשה גם תכניות אחרות לא מצליחות לספק את הביקושים. בדבר אחד כן מצליח שר האוצר. הוא אמנם לא הצהיר על כך בריש גלי אולם בפועל מביא לחיסול של אזורים רבים במרחב הכפרי- פיזית באמצעות הותמ"ל שמחסל ישובים כלכלית על ידי הכבדת מיסוי וגזרות שונות תחת הסיסמא "יוקר המחיה" ותכנונית על ידי חניקת הישובים ואי מתן האפשרות להתפתחות טבעית.

ב-20.6.2018 יצא שר האוצר בהכרזה: "על מנת לסייע לחקלאי ישראל להתמודד עם גל הפשיעה ולאור הקשיים בקבלת ביטוח לפשיעה חקלאית החלטנו..."
שר החקלאות: "בשורה משמחת לחקלאים, לאחר משא ומתן ארוך עם האוצר, אושר תקציב לפוליסות לפשיעה חקלאית..".

"...אושרו הפוליסות לחקלאים בסך 16 מיליון שקל בביטוחים... משרד החקלאות ומשרד האוצר, קידמו את הנושא על מנת שהחקלאים יוכלו להתמודד כלכלית..."

ומאידך... חקלאים המעסיקים פועלים מהשטחים (פ"ש) ותלויים בקבלתם במדור התשלומים שברשות האוכלוסין שבמשרד הפנים (מת"ש) נאלצים לדווח מידי חודש למת"ש על ימי העסקה (לעיתים פיקטיביים) משלמים מידי חודש בגין כל יום מדווח כ-80 ₪ המורכבים ממס ארגון, בול בריאות, פנסיה חלק עובד וחלק מעסיק 6% ע"ח פיצויי פיטורים ועוד. הסדר זה פועל עשרות שנים.

יהודה ורעיה יוצאי מרוקו הגיעו לארץ בשנות החמישים והתיישבו במושב בדרום. הם לא היו מלומדים ובמקום המוצא ממנו הגיעו נאמר להם שבישראל צריך לעסוק בחקלאות. הזוג הגיע לארץ וחיפש דרך להגשים את חלום החקלאות עליו שמע שנים רבות במרוקו.

יהודה ורעיה בשנות העשרים לחייהם, הם הגיעו למושב בדרום הארץ שזה עתה הוקם. רעיה היתה בהריון הראשון והזוג ביקש למצוא בית בהקדם. כאשר הם הגיעו למושב היו שם דרכי עפר וכמה בתים שהסוכנות היהודית בנתה, לא היו תשתיות והאדמה היתה קשה ויבשה. במבט ראשון לא נראה היה שניתן להקים חקלאות במקום, אך יהודה ורעיה היו אנשי אמונה והחליטו להתיישב במושב. נתנו להם נחלה עם בית בשטח 40 מ"ר שנראה כמו בית אימון, מעדר וקלשון ומשם והלאה אמרו להם "תסתדרו".

יהודה ניסה את מזלו בכמה ענפים אך בסוף החליט שהוא רוצה לגדל פרחים. הוא התמקצע בענף הפרחים והתקדם יפה. נולדו לזוג חמישה ילדים. השנים חלפו, הילדים בגרו, סיימו את הצבא והחלו למצוא את מקומם, כל אחד לפי כישרונותיו. הילד השלישי אודי נמשך עוד מילדותו לחקלאות והיה זה אך טבעי שאחרי שהוא סיים את השירות הצבאי הוא נכנס לעבודה עם אבא בחקלאות. אודי ילד חסון אחראי ורציני למד את העבודה ועם השנים האבא פינה את מקומו לאודי שהפך למנהל של העסק המשפחתי.

יהודה הגיע לגיל פרישה, כוחותיו אזלו והוא ביקש לפרוש לגמרי מהעבודה. אודי שכבר בנה את ביתו בנחלה והקים משפחה, היה קרוב מאוד להורים וסייע להם רבות במהלך השנים, בירך את האבא על החלטתו והבטיח לתמוך בו ובאמא ולספק להם את כל הצרכים.