למעלה ממאה מיליון ₪ מידי שנה משלמים חקלאים כפנסיה לעובדים זרים (בנוסף ל130 מיליון ₪ כפיצויי פיטורים)

מטרת תוכניות הפנסיה והרציונאל שלהן הוא הרצון למנוע את הזדקקותו של אדם לקצבה מהקופה הציבורית ולמנוע ממנו להיות תלוי בבני משפחתו. 

שלטון מחיל גישה פטרנליסטית בעניין זה על מנת להבטיח לאדם העובד ולשאיריו זרם הכנסות שיחליף את מקור ההכנסה שנפסק עקב הפסקת עבודה בשל גיל, נכות או מוות.

בעוסקינו בעובד זר, תאילנדי, אשר בארצו אין קופת פנסיה לעובדים, כאלה המגיעים לישראל, מדוע זה צריכה מדינת ישראל לדאוג לפנסיה לאותם עובדים שעה שבארצם שלהם אין הסדר דומה?

בהינתן שהעובד התאילנדי משתכר בארץ בסכומים העולים בהרבה על השכר בארצו ובהינתן שתשלום הפנסיה בו מחויב המעסיק אינו משמש למטרה שלשמה נקבע כי אז נכון וצודק להחריג את העובדים הזרים בחקלאות ולבטל את החובה לשלם להם תשלום חלף פנסיה. ויפה שעה אחת קודם!

בחוק המקרקעין הישראלי מוסדרות חמש זכויות במקרקעין, אחת מהן היא זכות השכירות. החוק מגדיר איך נוצרת הזכות ומה היא מקנה לבעל הזכות. אבל, השאלה היא מה דינו של אדם שמחזיק או משתמש בקרקע שלא לפי אחת הזכויות המוגדרות בחוק, מהן זכויותיו, כלפי מי זכויותיו תקפות והאם ניתן לשלול ממנו את זכותו במקרקעין?

בכתבה זו אתמקד בחוכר לדורות לעומת בר רשות. שתי זכויות אשר נשמעות דומות מאוד באופיין אך בפועל, קיימים הבדלים מהותיים בניהן. אעמוד על ההבדלים וקווי הדמיון בין שתי הזכויות הללו.

בחודש אוגוסט 2021 פרסמה רשות החשמל הליך תחרותי חדש, בשטח המדינה (לא כולל יו"ש), להקמת מתקנים בדו שימוש, לייצור חשמל אשר יחוברו לרשת החלוקה במתח גבוה ומתח נמוך.

"מתקן בדו שימוש" הוא מתקן פוטו וולטאי שאינו מתקן קרקעי, לרבות מתקן המוקם על גג של: בניין כהגדרתו בחוק התכנון והבניה, חוות אחסון דלקים, מטמנה, בית עלמין, מאגר מים או מאגר מי קולחין, בריכת דגים, מחלף, חניון, מגרש חניה, מתקן הנדסי, גדר, דרכים, מצללות, מיגון אקוסטי. המתקן ייחשב כמתקן בדו שימוש גם אם אינו מותקן על גג אלא מהווה גג, ובמחלף -  גם אם מותקן על שטח כלוא במחלף, כך שלא קיים שימוש נוסף לקרקע מתחתיו.

"גג" כולל – כיסוי עליון, כיסוי צף, כיסוי צדדי או דופן.

לעניין זה הגדרת "מתקן קרקעי" היא מתקן פוטו וולטאי המונח על הקרקע ולא קיים שימוש נוסף לקרקע מתחתיו.

בהליך זה הוגבלה לראשונה התקופה לתשלום התעריף המובטח החל מיום ההפעלה המסחרית של כל מתקן ועד ליום 15.6.2039 (להלן: "תקופת התעריף"). דהיינו, בהנחה שהפעלה מסחרית תתאפשר החל משנת 2024 ואילך, לראשונה, התעריף מובטח לתקופה של כ- 15 שנים בלבד.

רשות מקרקעי ישראל ("רמ"י) נוהגת להתנות הסכמתה[1] לניצול זכויות נוספות, מעבר לזכויות שהוקנו בחוזה חכירה מקורי,  בתשלום הידוע בכינוי "דמי היתר".

תשלום "דמי היתר" מוגדר בקובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל כ:"תשלום עבור זכויות נוספות או שונות בקרקע, עבורן לא שולמה לרשות תמורה".

מועד התגבשות החיוב בתשלום דמי היתר, הינו מועד ניצול הזכויות הנוספות. לדוגמה: מועד חתימתה של רמ"י על בקשה להיתר בניה לצורך ביצוע תוספת בניה תוך ניצול זכויות נוספות מעבר לקיבולת הבניה החוזית שנקבעה בהסכם החכירה.

הכיצד נכון לפעול במקרים בהם בוצע ניצול זכויות נוספות ללא תשלום לרמ"י, והחוכר מבקש להסדיר באיחור את ביצוע התשלום?

האם בדרך של קביעת דמי היתר על בסיס ערכי הקרקע נכון למועד התגבשות החיוב בדמי היתר בתוספת ריבית והצמדה? או שמא בדרך של קביעת דמי ההיתר בהתאם לערכי הקרקע העדכניים נכון למועד הסדרת תשלום החוב (להבדיל מערכם נכון למועד היווצרות החוב)?

מכירת נחלה עשויה לכלול תשלומי מיסים שעשויים להיות גבוהים במיוחד ובנחלות באזורים מסוימים בארץ אף להגיע ל45%-50% מס, לכן רבים מבעלי הנחלות נמנעים מלבצע עסקאות מכירה. עם זאת תכנון מיסוי נכון עשוי להקטין באופן משמעותי את החיובים.

בשונה מנכס בעיר בו היכולת לחזות ולתכנן את גובה המיסים שהמוכר ישלם עבור מכירת הנכס פשוטה יחסית, במגזר הכפרי מכירת נחלה מצריכה ידע מעמיק מעורך הדין המבצע את העסקה וזאת עקב כך שישנם תשלומים ומיסים ייחודיים שחלים רק במכירת משק, לדוגמא, דמי רכישה למנהל, מס רכישה עבור היוון הנחלה, חובות עבר לסוכנות היהודית ומע"מ עבור רכיב השטח החקלאי, עם זאת  תכנון נכון מאפשר להשיג הפחתה משמעותית במס לתשלום.

ב- 26.8.21 פורסם באתר רשות המים "אוגדן כללים בדבר הכוונה לקבוע אסדרה חדשה בתחום אספקת המים לבית במרחב הכפרי". לאחרונה הסתיים הליך מתן הערות לאוגדן. המדובר בטיוטות של שורה של תיקונים לכללים קיימים וכללים חדשים.

האסדרה המוצעת מציעה לשנות את אופי הרגולציה לגבי אספקת המים לבית במגזר הכפרי, והיא צפויה להיות אדוקה יותר, בדומה לאסדרה במגזר העירוני.

במצב הקיים, בישובים מתוכננים, אגודת הישוב היא בעלת הרישיון מרשות המים, בין אם כצרכן מקורות ובין אם כמפיק עצמאי, והיא מספקת מים לשימושים השונים בתחומי הישוב, לפי הסדרים פנימיים.

 המגבלות על אספקת המים בישובים הכפריים כיום הינן רק בשני תחומים עיקריים, מהי "הכמות המוכרת" והדיווחים הרלוונטיים לגבי אוכלוסיית הישוב וכן תקרת תעריפים שלא ניתן לעבור אותה.

קרה לכל אחד שהוא בעלים של קרקע או נחלה חקלאית שיום אחד, התקבלה דרישה לתשלום מסוים מהרשות המקומית או מרשות המדינה. התשלומים האלה יכולים להיות מיסים, אגרות, היטלים או כל תשלום אחר. פעמים רבות, אנחנו לא יודעים בגין מה התשלום והאם הוא אכן חוקי, מה שיכול ליצור תסכול רב.

חלק מן ההיטלים שהרשות המקומית יכולה לדרוש הם היטלי פיתוח. בכתבה זו אסביר מהם היטלי הפיתוח, מתי ניתן לגבות אותם והאם ראוי לגבות היטלי פיתוח כאשר נחלה עוברת בירושה.

"היטלי פיתוח הם תשלומי חובה אשר נגבים על ידי רשויות מקומיות בזיקה לפעולות שאותן הן מבצעות להתקנתן ולאחזקתן של תשתיות מוניציפליות חיוניות. מערכות התשתיות הרלבנטיות העיקריות הן מערכות המים, הביוב, הניקוז והדרכים הציבוריות" (ע"א 7368/06 - דירות יוקרה בע"מ ואח' נ' ראש עיריית יבנה, מר צבי גוב-ארי ואח')

על מנת שרשות תוכל לגבות היטל, צריכה להיות לה הסמכה לכך בחוק.

רשות המים פרסמה לשימוע הציבור מכלול כללים לעניין הסדרת הספקת מים למרחב הכפרי.

מר יעקב צ'סנר מנהל תחום המים במשרדנו העביר למועצת רשות המים התייחסות מפורטת להצעה זו.