כידוע בירור מחלוקות מעולם העבודה במובנן הרחב ביותר נתון לסמכותו העניינית הבלעדית של בית הדין לעבודה. יוצאים מכלל זה הם עניינים הנוגעים לתביעות נזיקין הנגרמים במהלך קיומם של יחסי עובד-מעסיק.
בפסק דין שניתן בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב(1) נדון וחודד עניין סמכותו של בית משפט אזרחי לדון ולפסוק בעניין זכויותיו של עובד.
מעשה שהיה כך היה:
עובד שהועסק בחברה כ-5 שנים הגיש תביעה כנגד מעסיקתו בה עתר לתשלומים שונים ביניהם: פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, אי מתן הודעה על תנאי עבודה, גמל שעות קיץ, גמול שעות נוספות. הנתבעת הגישה בקשה לדחיית התובענה על הסף בטענה כי בבית משפט השלום בתל אביב(2) ניתן פסק דין ויש בכך משום "מעשה עשוי" ומטעמי "סופיות הדיון" אין לדון בתביעה בבית הדין לעבודה.
בבית משפט השלום ניתן בשעתו תוקף של פס"ד להסדר פשרה אליו הגיעו הצדדים במסגרת תביעה אותה הגישה החברה כנגד העובד בגין נזקים שלטענתה נגרמו לה ע"י העובד. במסגרת הפשרה הוסכם כי העובד הוא זה שיקבל מאת החברה סכום כלשהו שלא צויין בפסה"ד.
בבית הדין לעבודה טען העובד הפעם באמצעות עו"ד כי אין חולק שבין הצדדים התקיימו יחסי עבודה וכי החברה פעלה במרמה עת הגישה תביעה בבית משפט שלום כאשר נודע לה כי העובד מתכוון להגיש כנגדה תביעה בבית הדין לעבודה לשם קבלת זכויותיו הסוציאליות.
העובד טען כי חתם על הסכם בלי שהבין תוכנו תוך שהוא מאמין כי הוא חותם על קבלת יתרת שכרו ולמעשה, לטענתו, הוא אולץ לחתום על המסמך הנחזה להיות "הסכם פשרה" שבכותרתו נרשם "בית הדין לעבודה". העובד טען כי רומה למעשה וכן כי בית משפט השלום נטול סמכות לדון בעניינים הנוגעים לזכויות הנובעות מיחסי עבודה.
החברה חזרה וטענה כי פסק דינו של בית משפט השלום הינו פס"ד חלוט וככל שלתובע טענות כלפי פסק הדין לרבות לעניין סמכותו היה עליו לפנות לערכאה המתאימה בלוח הזמנים כקבוע בחוק ובתקנות.
בית הדין שנצרך כאמור לתביעת העובד דחה בקשת החברה לדחיית התביעה על הסף, זו שטענה שפס"ד הינו "מעשה בית דין" ואין לדון שוב באותו עניין.
בית הדין לעבודה ציטט: "הכלל הוא, שרק פסק דין סופי, שנתן בית משפט בסמכות כדין יכול להיות מעשה בית דין. כאשר היה בית משפט חסר סמכות לפסוק בתובענה שהובאה לפניו, בטל פסק הדין מעיקרא...".
בית הדין הוסיף וקבע כי בנוסח שבהסכם הפשרה מצויין: "התובע מתכבד להודיע לבית הדין הנכבד כי הגיע להסכם לישוב המחלוקת בינו לבין הנתבעת". למעשה, מציין בית הדין כי בבית משפט השלום לא היה תובע אלא תובעת, היא החברה, כמו כן צויין בפירוש "בית הדין" ולא בית משפט.
פרשנות ל"סיפור": ככל הנראה הבינה החברה שהעובד מתכוון לתבוע זכויותיו במקום הנכון – הוא בית הדין האזורי לעבודה, החברה ניסתה "התחכמות" ותבעה את העובד בגין "נזקים" שגרם לה העובד, התביעה הוגשה בבית משפט השלום – לו הסמכות לדון בתביעה שכזו. אחרי הגשת התביעה המציאה החברה "הסכם פשרה" לפיו מקבל העובד כספים מאת החברה. להסכם ניתן תוקף של פסק דין. עם פסק דין זה ניסתה החברה לסלק את תביעתו של העובד בבית הדין לעבודה.
סוף דבר בית הדין דחה את בקשת החברה לדחיית תביעתו של העובד וזו תתברר לפרטיה בפני בית הדין האזורי לעבודה.
סע"ש 5911-02-17 רדואן נ' משק לייזרוביץ ניתן ביום 5.6.2017.
תא"מ 44667-11-16 משק לייזרוביץ נ' רדואן ניתן ביום 29.12.2016
