בעל מגרש באגודה השיתופית גבעון, תבע את האגודה ואת החטיבה להתיישבות האחראית על חלוקת המגרשים בסך 2.5 מליון ₪, בטענה כי האגודה לא סייע לו כשם שהתחייבה בעבר לשנות את תוכנית בניין העיר (תב"ע) למגרש מייעוד של שטח ציבורי פתוח (שצ"פ) לייעוד של מגורים.
הרקע
סיפורנו מתחיל בכך שהתובע הגיע להסכם פשרה עם הנתבעת וצדדים אחרים לקבלת מגרש ללא תמורה, לאחר שהמגרש שהוקצה לו במקור הוקצה למשפחה אחרת. המגרש החדש שהוקצה לו יועד להיות שצ"פ ונאסר לשימוש למגורים בשל קרבתו לגדר הביטחון, הנתבעת כחלק מהסכם הפשרה שאושר בביהמ"ש התחייבה לסייע לתובע לשנות את התב"ע.
לאחר 16 שנים בהן הנושא נידון בשלל ועדות, קבעה וועדת המשנה להתיישבות של מועצת התכנון העליונה שלא ניתן לאשר בניה למגורים על המגרש המדובר. בתגובה הגיש התובע תביעה לביהמ"ש כנגד האגודה לפיצוי עבור אותן שנים בהן לא ניתן היה לבנות על המגרש, וכן החזר הוצאות שהוציא במשך השנים הקשורות בבניית הבית וקבלת מגרש דומה הראוי למגורים או לחלופין קבלת פיצוי בשווי הנכס והחזר הכספים ששילם ליישוב לשם פיתוח.
התובע טען כי האגודה הטעתה אותו כאשר גרמה לו לחתום על הסכם הפשרה תוך אמונה כי בעיית ייעוד הקרקע היא פתירה ובמהרה תתאפשר בניה למגורים על המגרש.
כמו כן הוסיף התובע, כי הנתבעת מבזה את ביהמ"ש בכך שלא מיישמת את פסק הדין שנותן תוקף להסכם הפשרה. לטענתו למרות שבהסכם הפשרה כתוב כי האגודה תסייע בהשגת האישורים הדרושים, מפרשנות ההסכם ואומד דעת הצדדים, מדובר בחיוב תוצאה ולא בחיוב להשתדלות. התובע חיזק את טענתו בכך שהראה כי לאורך השנים השקיעה הנתבעת כספים ומאמצים רבים לשינוי התב"ע, המעידים על כך כי ראתה עצמה מחוייבת לתוצאה.
בפתח טענותיה טענה הנתבעת כי התביעה התיישנה כיוון והסכם הפשרה נחתם 16 שנים בטרם הוגשה התביעה. לחלופין טענה הנתבעת לשיהוי כיוון והתובע יכל להגיש את התביעה 10 שנים לפני מועד הגשת התביעה, לטענתה שיהוי זה גרם נזק ראייתי משמעותי לאגודה.
האגודה התמקדה בטענה כי קיימה את חובתה בהסכם כחיוב השתדלות לסייע בשינוי התב"ע, לטענתה נוסח הסכם הפשרה מעיד כי מדובר בחיוב השתדלות ולא חיוב תוצאה כפי שטוען התובע. האגודה הכחישה את טענת התובע בעניין ההטעיה והסבירה כי היא עצמה במועד חתימת ההסכם לא ידעה כי התב"ע לא תאושר, כהוכחה לכך הראתה כי במקרים דומים אכן אושר שינוי ייעוד הקרקע.
בשלהי טענותיה טענה האגודה כי במשך השנים ביקשה מהתובע להתחיל בבניה ללא אישור התב"ע החדשה בטענה כי לאחר הבניה תעזור האגודה לתובע לקדם את אישור התב"ע, כפי שנעשה בעבר עבור תושבים אחרים.
החטיבה להתיישבות טענה טענות דומות לטענות האגודה והוסיפה כי התובע ידע מראש כי המגרש טעון שינוי תב"ע ומשכך היה עליו להיות מודע ברגע חתימת הסכם הפשרה לסיכון הטמון בכך שלא תאושר בניה במגרש.
דיון והכרעה
בפתח דבריו דן ביהמ"ש בעילת ההתיישנות וקבע כי עילת ההטעיה התיישנה. כמו כן ביהמ"ש מציין כי השיהוי עצמו בהגשת התביעה גרם לנזק ראייתי לנתבעת. לפנים משורת הדין בחר ביהמ"ש לדון בעילת ההטעיה, ביהמ"ש פסק כי אין הטעיה, משום שהנתבעת לא יכלה לדעת כי שינוי ייעוד הקרקע לא יאושר ומשכך גם לא יכלה להטעות את התובע.
ביהמ"ש הוסיף וקבע כי למרות שהתובע שלח לאחר תקופה קצרה הודעה לביטול הסכם הפשרה אין ההסכם בטל כיוון והצדדים המשיכו לפעול במרץ להשגתו, בדומה לכך ביהמ"ש קבע כי אין ההסכם בטל למרות שהתובע לא קיים את התחייבותו בהסכם ולא בנה בית על המגרש בתוך שנתיים.
ביהמ"ש דחה מכל וכל את הטענה כי האגודה הציע לתובע להתחיל בהליך הבניה ולקבל אישור לשינוי התב"ע בדיעבד. ביהמ"ש הסביר כי לא הגיוני שיושמעו בביהמ"ש טענות המתירות לצדדים לעבור על החוק.
ביהמ"ש דן בפרשנות הסכם הפשרה וקיבל את טענת הנתבעת כי ההתחייבות לשינוי ייעוד הקרקע הוא חיוב השתדלות. ביהמ"ש הזכיר את ההלכה שנקבעה בביהמ"ש העליון בעניין סהר הקובעת כי לא ניתן לתת פרשנות לחוזה שאינה מתפרשת מהחוזה עצמו. ביהמ"ש פסק לאור הממצאים שהובאו בפניו כי האגודה עמדה בהתחייבותה להשתדל בהסכם.
בשולי דבריו דן ביהמ"ש בחובתה של האגודה להשיב לתובע כספים ששילם בעבור פיתוח. ביהמ"ש קבע כי משום שהתובע השתהה בהגשת התביעה אין לפסוק לו ריבית פיגורים אלא אך ורק הצמדה לכספים ששילם לאגודה עבור פיתוח.
סיכום
ביהמ"ש דחה את מרבית התביעה למעט תשלום החזר עבור התשלומים ששילם התובע לאגודה בסך 192,158 ₪. כיוון ורק 8% מכלל סכום התביעה התקבל חייב ביהמ"ש את התובע בתשלום הוצאות ושכ"ט לאגודה בסך 8,000 ₪ ולחטיבה להתיישבות בסך 5,000 ₪.
תא (י-ם) 62851-05-16 – אברהם ארמוזה נ' גבעון החדשה – אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ, פס״ד מיום 19/08/19
