כתב אישום כנגד בעל ואשתו בגין העסקת עובדת זרה אחת לשבוע במשך שנה וחצי. הסתיים בזיכוי השניים.
בעת הדיון בפני כב' השופט דורי ספיבק בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב טען עורך דינם של הנאשמים כי יש לזכות את הנאשמים בשל כך שהמפקחים נהגו שלא כדין ועל כן יש לפסול את כל הראיות שבתיק ולהתעלם מהודאת הנאשמים.
המפקח תיאר את השתלשלות הדברים "במדרכה צעדה גברת בעלת חזות אסיאתית, ירדתי מהרכב והתחלתי לצעוד אחריה ברחוב... הגברת נכנסה לבניין מגורים הקישה את קוד הכניסה של דלת הלובי נכנסתי אחריה למעלית ראיתי שיצאה בקומה 3 ונכנסה לדירה 11.... ירדתי ומחזית הבניין הבחנתי את אותה גברת תולה שטיח על המעקה. בשלב זה עליתי שוב עם מפקח נוסף ודפקנו בדלת הדירה .... פרטיה של הגברת נבדקו ונרשמו....". בהמשך כאמור נחקרו בעלי הדירה והודו בהעסקת העובדת שלא כדין.
מקרה מעין זה יכול היה להסתיים בהרשעת בעלי הדירה בעטייה של העסקת עובדת זרה שלא כדין. העובדת נשאה אשרת עבודה בענף הסיעוד ולא היה לה היתר לעסוק בעבודות בית במקום שבו "נתפסה" ולבעלי הדירה לא היה היתר להעסיק עו"ז.
למזלם של הנאשמים נפל בחלקם להידון בפני שופט ער במיוחד לזכויות אדם ועו"ז בכלל זה. מקרה מעין זה באולם אחר יכול היה להסתיים בהערה לפיה אכן אין זה נאה לעקוב אחר אדם רק בשל חזותו אולם לעצם העניין אין כל ספק כי הנאשמים עברו את העבירה המיוחסת להם ועל כן דינם להיות מורשעים.
לא כן במקרה זה. השופט הרחיב ואף הזכיר פסקי דין לא מעטים בהם כאשר נהגו המפקחים שלא מכֹח סמכותם (האם מותר למפקח לעקוב אחר אדם "כך סתם" רק בשל חזותו האסיאתית?) זוכו הנאשמים. יוער כי בפרק "סמכויות פיקוח" לחוק עובדים זרים נקבע "... להכנס בכל עת סבירה .... למקום עבודה שיש יסוד להניח שהוא מקום עבודה של המעסיק או של עובד או שהוא מקום מגורים של עובד זר. ובלבד שהכניסה למקום המגורים כאמור היא לצורך בדיקת קיום חובותיו של המעסיק...".
השופט שם את מלוא המשקל על כך שהפקח ללא כל ידיעה מודיעינית וללא סיבה מפורשת החל עוקב אחר אדם בעל "חזות אסיאתית". השופט קבע "בהעדר חשד ספציפי המבוסס על מידע מודיעיני או אחר החוק אינו מסמיך פקח לעקוב אחר אדם שמסתובב לו לתומו ברחוב רק משום שיש לו "חזות אסיאתית", זרים לא מעטים השוהים בישראל כדין וגם תיירים זכאים להסתובב בחופשיות בערים בלי להיות נתונים לחשש וחשד שמאן דהוא עוקב אחריהם וחושד בהם שהם מעורבים בפעולות בלתי חוקיות רק בשל צבע עורם וחזותם".
בית הדין חזר והסתמך על ההלכה לפיה רשות שלטונית רשאית לעשות רק את מה שהחוק הסמיכה לעשות, אין הרשות רשאית לעשות את מה שלא הוסמכה לו בפירוש בחוק.
השופט בפסק דינו גם התייחס לאקטואליה והזכיר כי "דווקא בימים אלו שבהם מתרבים למרבה הצער הקולות בארצנו וגם במדינות אחרות הקוראים לרשויות אכיפת החוק לפעול בדרך של "תיוג גזעי".... אני רואה חשיבות בהעברת מסר ברור של שיוויון בפני החוק, וזכותם של הכל לחירות והליך הוגן".
סוף דבר (בינתיים?) משהפקחים פעלו כפי שפעלו וראיותיהם הושגו בחוסר סמכות – זוכו הנאשמים.
הע"ז 11387-09-14 מדינת ישראל נ' ארז רובינשטיין ואלה רובינשטיין, פס״ד מיום 4.2.2017.
