ארגון "השומר החדש" פרסם בחודש מרץ האחרון כי "73% מהחקלאים מעידים שחוו ניסיון פרוטקשן, כ-40% הודו שנאלצו לשלם בפועל. 55% העידו כי לא דיווחו למשטרה".
לבית הדין הארצי לעבודה[1] הגיע ערעורו של תובע לאחר שתביעתו לזכויות הנובעות לטענתו ממעסיקו כשכיר נדחו בבית הדין האזורי[2].
מעשה שהיה כך היה:
תושב הישוב תל שבע שבנגב הגיש כנגד חברה העוסקת בייצור תריסים ונגד בעליה ומנהלה תביעה לזכויות (לא פורטו בפסק הדין) הנובעות, לטענתו, ממעמדו כשכיר.
המחלוקת כפי שבוררה בבית הדין עסקה בשאלה האם התובע היה שומר במפעל החברה הממוקם באזור תעשיה בבאר שבע ולכן הוא זכאי לכל הזכויות להן זכאי עובד שכיר במעמדו או שמא שולמה לתובע תמורה כדמי חסות – פרוטקשן?
לטענת התובע הוא ביצע עבודתו כשומר במשך 7 שנים ושעבודתו היתה נחוצה לחברה / למפעל שכן היו בו ציוד יקר והמקום לא היה מאובטח בדרך אחרת.
את עבודתו ביצע בשעות הלילה ובשבתות "בשעות מוגדרות".
לטענת התובע היותו שכיר נתמכת בכך שקיבל תלוש שכר, קיבל שי לחג כשאר עובדי החברה, כאשר נפצע בעבודתו החברה דיווחה על כך למוסד לביטוח לאומי כמקובל לגבי כל שכיר. עוד טען התובע שכאשר נעדר עקב מחלה הודיע על כך למעסיקתו. כמו כן טען שלא היה לו עסק משלו ולא העניק שירותים לאחרים.
התובע אף טען שבמשך כל תקופת הקשר עם הנתבעת ביצע את עבודתו באופן אישי ולא באמצעות מישהו אחר מטעמו או מטעם משפחתו.
לטענת התובע הוא זה שהתפטר מעבודתו ביוזמתו, אילו מדובר היה בדמי חסות היה ממשיך להגיע למפעל אחת לחודש לקבל "שכרו".
מנגד טענה החברה כי התובע בטרם הקשר עימה במשך 15 שנים לא עבד בכל עבודה אחרת, כי לתובע אין רישיון נשק ומעולם לא עשה מטווח. לתובע לא נמסר מפתח של דלת המפעל, לא ידע את קוד האזעקה וכן לא נדרש לדווח נוכחות בשעון המותקן במפעל. ככלל טענה הנתבעת כי התובע לא היה באמת כשיר לשמש כשומר.
הנתבעת טענה כי הקשר עם התובע נגזר מהיותה נסחטת ומאויימת על ידי גורמי פשע היכולים לפגוע בה כל עוד לא ישלמו דמי חסות חודשיים. הנתבעת הוסיפה כי "לנוכח אוזלת ידה של המשטרה נאלצו לשלם לתובע על מנת שידאג לסמן את מפעלם כמי שבלית ברירה נכנעו לאיומי הפשע...".
במהלך המשפט הוכח שהתובע בניגוד לטענתו עבד במקביל גם במקומות עבודה נוספים.
התברר כי לפני כניסתו לעבודה ביצע את אותה עבודה אחיו של התובע. לטענת הנתבעת לאחר שהאח מת נשלח התובע אליה על ידי משפחתו "הסידור איתם היה שהנתבעת תשלם תשלום בסך 3,000 ₪ בחודש כתמורת דמי חסות". עם סיום הקשר עם התובע הגיע למפעל אחיינו והוא מקבל מאז תשלום חודשי בסך 3,300 ₪, לטענת הנתבעת כ"דמי חסות".
במהלך המשפט אישר התובע כי על גבי הקיר החיצוני של המפעל מתנוסס שם המשפחה של התובע. בית הדין ציין "מן המפורסמות היא באזורינו כי המשפחות הנותנות חסות למפעלים נוהגות לסמנם בציון שם המשפחה על גבי הקיר החיצוני של המפעל או העסק".
בית הדין ציין כי אמנם לתובע הופק תלוש שכר וניתנה לו המחאה מידי חודש ואולם על פי הפסיקה: "אין בדבר התשלום כשלעצמו כדי להיות ראיה מכרעת לגבי קיומם של יחסי עבודה..." כך גם קבע בית הדין כי העובדה שהתובע הופיע ברשימת מקבלי המשכורת "אין לה משמעות מכרעת".
לסיכום קבע בית הדין כי מכלול הנסיבות, בהם, רצף ההעסקה של בני משפחת התובע, העדר הכשרת התובע, אי ידיעתו את הפרטים הבסיסיים לעבודת שמירה (קוד אזעקה, מספר טלפון להתקשרות בשעת חירום ועוד) ובעיקר רישום שם משפחת התובע על קירות המפעל כל אלה "מצביעים על קיומם של יחסי חסות ולא יחסי עובד – מעסיק".
לאור הנ"ל נדחתה תביעתו של התובע והוא חוייב בתשלום הוצאות הנתבעים בסך 10,000 ₪.
על פסק דינו של בית הדין האזורי הגיש התובע ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.
בית הדין הארצי סמך ידיו על פסק דינו של בית הדין קמא וקבע: "בהתבסס על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, מקובלת עלינו מסקנתו המשפטית כי לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין התובע למשיבים... משלא דובר בהתקשרות שמטרתה העיקרית היא ביצוע עבודה כמטרה בפני עצמה" גם כאן הוטל על התובע לשאת בהוצאות החברה בסך 10,000 ₪.
האמור אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי
[1] ע"ע 14367-07-22 זייד אבו עצא נ' תריסי ארז בע"מ ומשה בוקרה
[2] סע"ש 11023-11-19 זייד אבו עצא נ' תריסי ארז בע"מ ומשה בוקרה
