עד לאחרונה, נהגו ועדות התכנון לבקש מיוזמי תכנון כתבי שיפוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, שבו נקבע כי במידה והועדה לתכנון תיתבע על ידי מי שנפגע מהתכנית בגין ירידת ערך נכסיו, כי אז יוכל לפנות בתביעה לוועדה המקומית וזו תוכל לתבוע את היזם באמצעות כתבי השיפוי.

סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה קובע כי "נפגעו על ידי תכנית שלא בדרך של הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמה, מי שהיה בתחילתה של התכנית בעל המקרקעין או בעל זכות בה, זכאי לפיצוי מהועדה המקומית".

ביהמ"ש העליון ביושבו כערכאת ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה וקבע כי כתבי השיפוי לא מעוגנים בחקיקה ולא ניתן לדורשם מיזמים אלא רק במקרים מיוחדים הכתובים בחוק.
מדובר על ערעור של פרחי ביקל בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון ואח' (ע"א 5958) בעניין דרישת הועדה המקומית לכתב שיפוי דרקוני מהיזמים.

היזמים, ובעלי פרחי ביקל בעלי קרקע חקלאית ביקשו לשנות תכנית מתאר על ידי תכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמת בעלים במטרה לשנות יעודה של קרקע למגורים.

מרביתם המוחלט של הישובים הכפריים מאוגדים באמצעות אגודה שיתופית שבתקנונה יש פרק המיוחד לישוב סכסוכים בין האגודה לחבריה, חבריה לשעבר ועובדיה ובין החברים בינם לבין עצמם.

סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות קובע כי רשאית האגודה לקבוע בתקנונה הוראות לישוב סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה, בין על ידי הרשם ובין באופן אחר.

ביטול פסק בורר מחייבת קיומה של אחת מעשר העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות. מדובר בעילות מאוד קיצוניות ובית המשפט כאמור לא ממהר להתערב בהחלטותיו של מוסד הבוררות והחלטותיו מטעמים שונים ובהם החשיבות שרואה בית המשפט במוסד זה, הרצון לכבד את תניית הבוררות הקיימת בין צדדים ועוד. ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון היא "כי רשות ערעור על פסק-דין בענייני בוררות אינה ניתנת על דרך השגרה, אלא רק במקרים שבהם עומדת להכרעה שאלה בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית ו/או משפטית גבוהה, שיש לה היבט עקרוני-כללי החורג מגדר עניינם הפרטני של בעלי הדין".

בימים אלה נתן ביהמ"ש העליון רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי שקבע כי אין מקום לביטול פסק הבורר למרות שנפל פגם בהליך, כשהתברר שהבורר הפר את חובת הגילוי ולא גילה לצדדים בתחילתה של הבוררות את העובדה כי העניק במשך שנים רבות שירותים משפטיים למשיבה

עא 1610/17 לוסיה ויצדומיני נ' גיאה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פס״ד מיום 28/05/17

החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1370 מיוני 2014 שעסקה ברפורמה בניהול מקרקעי ישראל קבעה בין היתר שתאופשר הקניית בעלות בנכסים מסוימים בקרקע עירונית וגם בנכסים מסוימים שהוחכרו למטרת מגורים בישוב קהילתי ובישוב חקלאי ובכך נתמקד.

בסעיף 3.9 להחלטה נקבע כי בטרם העברת הבעלות בישוב קהילתי קטן וישוב חקלאי תפנה רשות מקרקעי ישראל לסוכנות היהודית או לאגודה השיתופית של הישוב בשאלה האם תועבר בעלות בישוב ובאילו תנאים.

כאן המקום לציין כי ההחלטה לא עוסקת בנחלות, אלא בנכסים שהוונו כמו מגרשי הרחבה, משקי עזר או בתי מקצוע.

על החלטה 1370 הועברה ביקורת רבה, זאת בשל ההטבות הכלכליות שניתנו בה ויש האומדים אותם במיליארדים רבים ובעיקר לקבוצות אוכלוסייה מבוססות בחברה הישראלית.

בימים אלה פסק בית המשפט המחוזי, בערעור שהוגש לפניו בעניין הפרת חוק ההתיישבות וקבע כי 180 הדונמים שבהם נעשה שימוש בניגוד לחוק יופקעו מאגודת תלמי מנשה לצמיתות ובנוסף הושת עליה קנס כספי גדול.

סעיף 8 להחלטה מס' 1 של מועצת מקרקעי ישראל קובע כי חוכר של קרקע חקלאית לא יהיה רשאי להחכיר החכרת משנה קרקע חקלאית שנמסרה לו, אלא מכורח נסיבות ולזמן מוגבל וזאת באישור רמ"י ובתיאום עם האגודה.

חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים) תשכ"ז- 1967 חוקק מתוך מטרה להסדיר שימוש חורג בקרקע ובמים, קרי יצירת שותפות עם מי שאינו נמנה עם חברי האגודה, או העברת הקרקע בהשכרת משנה למי שאינו חבר האגודה זאת כפי שהדבר מוגדר בתוספת הראשונה לחוק ששר החקלאות ממונה על יישומו.

פס"ד זה מצטרף לפסקי דין שניתנו בשנים האחרונות שתוצאתם היא הפקעת אדמות מחוכרים שהפרו את חוק ההתיישבות ופעלו בניגוד לחוק ולחוזה החכירה ולהחלטה.

עקב מצוקת הדיור ומתוך רצון לעודד בעלי דירות רבות למכור את נכסיהן חוקקה הכנסת בימים אלה חוק המטיל "מס ריבוי דירות" על מי שמחזיק יותר משתי דירות.

החוק עורר ויכוחים גדולים בציבור בטענה שהחוק לא יביא לתוצאה המצופה, קרי עידוד מכירת הדירות, אך החקיקה שעברה בימים אלה בכנסת מביאה להכבדה נוספת על האזרחים במיסוי מיותר המתווסף למיסים רבים המוטלים כבר עתה על אזרחי המדינה.

החוק קובע למעשה כי "חייב במס" הינו יחיד שהוא בעלים של מספר דירות מגורים ששיעור הבעלות שלו בהן עולה על 249%.

מצ"ב פסק דין של העליון שעוסק ב"מהו שימוש חקלאי"

פסק הדין הינו ערעור על פסק דין של ועדת הערר המחוזית בעניין הקמתה של תחנת הסגר (קרנטינה) (מתקן לקליטת בעלי חיים שמגיעים מחו"ל על מנת לוודא שטינם נושאים מחלות וכו לפני העברתם לייעודם). בית המשפט העליון מחזיר את התיק לבית המשפט קמא תוך ביקורת נוקבת על הסאגה של הליכי התכנון כאשר היזם קיבל את אישור כל הגורמים להקמת תחנת ההסגר והשקיע ממון רב הקמתה ורק בעקבות ערר של תושבי המקום ועד הערר המחוזית ביטלה את היתר הבנייה בשל טענה שהתוכניות החלות על המקום אינן מאפשרות הקמה של תחנת הסגר שהוא לטעמם בעל מאפיינים שונים מרפת רגילה. העורר והועדה המקומית טענו כי אין הבדל בין רפת רגילה לתחנת הסגר ועמדת המדינה בערר הוסיפה "עז" כדברי בית המשפט בטענה כי נדרשת תכנית מפורטת!

ראוי לקרוא את דברי כבוד השופטים רובנישטין, סולברג ושוהם

הסאגה עוד לא נגמרה, ופסק הדין קצר אך חשוב

עע"מ 2840/15 כפר דניאל - מושב שיתופי נ׳ ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז ואח׳, פס״ד מיום 22/06/16

מאז בג"ץ הקרקעות, חלפו למעלה מחמש שנים ועל הבג"ץ ותוצאותיו נכתבו הרבה מאוד מאמרים ופרשנויות, אך אף אחת מהם לא הצליחה לפרש את משמעות המושג "צדק חלוקתי", כפי שהדבר הובא בפסק דין זה.

בימים הקרובים עומדת מועצת מקרקעי ישראל לאשר החלטה אשר תייתר את הצורך בגביית תשלום של דמי היתר באזורים שאינם אזורי עדיפות לאומית בבניה של עד 360 מ"ר ומדובר במתנה של 200 מ"ר. (עד היום הוכרו זכויות של 160 מ"ר למגורים). מדובר על חוכרים שלהם חוזה חכירה מהוון, קרי שולמו דמי חכירה מראש לארבעים ותשע שנים, לבית, היה גודלו אשר היה.