ההתחלה המעשית בהתהוות תנועת האיחוד החקלאי היתה הקמת רמות השבים בשנת 1933, חוליה ראשונה בשרשרת ישובי עולי גרמניה. כפר זה שימש דגם ומורה דרך לבאים אחריו, ובצדק זכה לתואר "אם הכפרים השיתופיים".
אנשי רמות השבים רכשו את הקרקע, בכספם - אחד המאפיינים של מתיישבי המעמד הבינוני. אולם, עולים אלה מגל העליה מגרמניה - היא החמישית במנין - היו שונים בתכלית השינוי מקודמיהם. רובם המכריע היו בעלי מקצועות חופשיים, ובהיותם מזועזעים עד עומק נפשם מהעקירה האכזרית מארץ הולדתם, הגיעו לכלל מסקנה, שעליהם לחולל מהפך באורח חייהם ולהתפרנס מיגיע כפיהם כחקלאים לכל דבר.
בניגוד לאנשי העליות החלוציות הקודמות, רובם הגיעו ארצה בגיל העמידה והיו בעלי משפחות, ללא כל ידיעה ומושג על טיבה של חקלאות. ואעפ"כ הם היכו שורשים והתבססו הודות לכמה תכונות טובות: חריצות, משמעת עצמית למופת, ולכן ההצלחה האירה להם פנים. אולם לא המישור המשקי הקנה למתיישבי רמות השבים את הייחודיות, ולא רק המופת שבעלי תואר אקדמאי חיים מיגיע כפיהם.
(סיפר לנו בזמנו קרל איגל ז"ל, משפטן לפי מקצועו "שם", ולימים המזכיר הכללי של האיחוד החקלאי, שהיה עובד בגן הירק, ועיתונאים מן הארץ ומחו"ל באו לגן כדי לראות במו עיניהם כיצד הפכו דוקטורים לעובדי אדמה...)
זכותו והישגו של כפר ראשון זה של עולי גרמניה הם עיצוב צורת חיים חדשה של כפרם.
כותב השורות האלה כתב כמה וכמה פעמים על ההווי המיוחד של רמות השבים, ראיין את ראשוני הכפר ומייסדיו, עיין בפרוטוקולים של ימי בראשית, בהם נרשמו הדיונים והוויכוחים הלוהטים הרבים באסיפות החברים ונקבעו העקרונות, שלפיהם יתקיים הכפר.
נמנה אחדים מעקרונות אלה:
1. קואופרציה כיסוד ראשון במעלה בהספקה ובשיווק.
2. עזרה הדדית, והדגש על סיוע לנזקק.
3. בחירה חופשית של כל חבר בענף ייצור לפי הבנתו וזיקתו האישית.
4. ארגון החיים החברתיים והתרבותיים (צורך תרבותי ראשון וחיוני היה קורסים אינטנסיביים ללימוד עברית).
עקרונות אלה התגשמו הלכה למעשה, וכאמור, שימשו דוגמה לעשרות כפרים שנבנו במרוצת השנים.
לסיכום: הכפר רמות השבים היה העריסה של תנועת האיחוד החקלאי ולו זכות ראשונים ביצירת רעיון הכפר השיתופי.

בשנים 1933-1939, עד פרוץ מלחמת העולם השניה, נקלטו בחקלאות כאלף משפחות מעולי גרמניה (לפי נתוני המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית). מפת הכפרים של הישובים האלה השתרעה ממרכז הארץ ועד הצפון: במרכז - כפר שמריהו, שדה ורבורג, בית יצחק-שער חפר (שני הישובים האלה התמזגו ומהווים כעת את הישוב החקלאי הגדול בארץ), גן השומרון. ובצפון - נהריה, שבי ציון, כפר ביאליק ועוד. נשוב ונדגיש שכל הישובים האלה נוסדו על אדמות שנרכשו ברובן בכספי המתיישבים.

לא נוכל לפרט, ולו במעט, את חבלי הקליטה של אנשי התיישבות יחודית זו, אך חובה לרשום את שני הגורמים הציבוריים החשובים לעין ערוך, שתרמו רבות במבצע גדול זה: המדור (ולאחר מכן ענף) להתיישבות המעמד הבינוני, בראשות ד"ר לודויג פינר, וחברת "רסקו", שהיו שלובים זה בזה בפעולתם הנמרצת למען הכפרים השיתופיים.

ד"ר ל. פינר, מן האגרונומים הוותיקים ביותר בארץ והאגרונום הראשון של ציוני גרמניה, עלה לארץ בשנת 1921 והתמנה כמנהל המחלקה לזרעים בתחנת הניסויים החקלאית, בראשות יצחק וולקנסקי (לאחר מכן פרופ' וולקני). כעשר שנים פעל בתחנה ולאחר מכן התמסר בכל מרצו לקליטת העליה של ישובי המעמד הבינוני, ובדמותם המעוצבת - הכפרים השיתופיים.

כל המצוי אצל תנועה התיישבותית זו יודע להעריך את פעלו הרב של ד"ר פינר בתחום זה, את חלקו בייסוד הישובים, בהשגת משאבים לביסוסם המשקי, ויותר מזה - לגיבושם מבחינה חברתית. במלאת לו 75 שנה פרסמנו חוברת מוקדשת לתולדות חייו המרתקים. ההתרשמות הרבה מהראיון עמו היתה אמונתו העמוקה בהגשמה הציונית ע"י השתרשות החקלאות. נגעה ללב מסירותו לעולי גרמניה, לחבלי הקליטה שלהם היו כרוכים בסבל נפשי עד כדי דכאון ממשי.

אחד ממייסדי כפר ביאליק סיפר לנו על אסיפות החברים הראשונות שנמשכו עד השעות הקטנות של הלילה, בהן השתתף ד"ר פינר ונשא דבריו בטון נמרץ, כדי למנוע את המתיישבים מפעולות, שלדעתו היו מסוכנות. ואכן, הדברים שיצאו מהלב נכנסו אל לב השומעים. באחת השיחות עמנו סיכם ד"ר פינר את תחום פעילותו למען קליטת העולים במלים אלה: "בעשר השנים שעשיתי בתחנת הניסויים התעסקתי בגידול זרעים ובטיפוח צמחים. מאז הנני מתעסק בטיפוח בני אדם ע"י השרשתם בעבודה חקלאית והתאמתם לחיים משותפים בכפר".

רב חלקו של ד"ר פינר גם בייסודם ופיתוחם של המוסדות המרכזיים של תנועת האיחוד החקלאי: טנא, הספקה, קרן החקלאות הפרטית (לאחר מכן - השיתופית), "בחן", ההתיישבות האזורית באזור גדרות ועוד ועוד. לא נפריז אפוא אם נקבע, שד"ר פינר היה האישיות המרכזית בסקטור של המעמד הבינוני וחלקו רב בייסוד וטיפוח תנועת הכפרים השיתופיים.

הגורם השני שהשתלב במעשה היצירה החקלאית של הכפרים השיתופיים, ביחוד בתקופת הבראשית, היא חברת "רסקו", שנוסדה בשנת 1934.

ד"ר ארתור רופין, "אבי ההתיישבות", הוא שיזם, יחד עם ד"ר לנדוואר, מראשי ציוני גרמניה, את ייסודה של חברה חקלאית שנועדה לסייע בקליטת גלי העליה מגרמניה בשנות השלושים. שם החברה הוא לועזי (רסקו - ראשי תיבות באנגלית: "רורל סטלמנט קומפאני", ובעברית - חברה להתיישבות חקלאית). עיקר עיסוקה של חברת "רסקו" בשנות קיומה הראשונות היה בניית בתים לחקלאים בתנאים נוחים, אך פעילותה התרחבה לתחום התכנון של ישובים חקלאיים וקליטתם, וכאמור, תוך שיתוף פעולה הדוק עם המדור להתיישבות המעמד הבינוני. מנהליה הראשונים של "רסקו" היו ד"ר חיים ויצמן וד"ר ארתור רופין. מנכ"ל החברה בימי העליה הגדולה מגרמניה היה ד"ר ה. פורדר. הוא וחבר עובדיו פעלו רבות בבניית הכפרים. תחילה בנו משקים מלאים, ולאחר מכן משקי עזר ושיכונים בתוך הכפרים. היתה זו תקופה פוריה ויעילה מאד, ורבים ממתיישבי הכפרים השיתופיים זוכרים את "רסקו" בהכרת תודה

סיפר ד"ר פורדר: "כאשר ביקר ד"ר ויצמן באחד הכפרים שלנו, התאספו שם כמה מאות מתיישבים. ברכתי את האורח רם המעלה בשם המתיישבים וביקשתי ממנו שישא דבריו. והנה הבחנתי שהוא נרגש מאד ועיניו לחות כנוטה לבכות. לא הבנתי מהי סיבת התרגשותו. שאלתי אותו והוא השיב: "זוהי חוויה גדולה לראות את הגשמת הציונות בצורתה המשמעותית ביותר. הרי הכרתי את ציוני גרמניה במקצועותיהם - והנה הם עובדי אדמה בארצנו, ולכך לא ציפיתי".

עם תום מלחמת העצמאות היו ברשות המדינה, שזה מקרוב נולדה, רזרבות קרקעות גדולות, שסיפקו את צרכי ההתיישבות החדשה רבת המימדים, וכן החל מבצע הרחבת הישובים הקיימים. הרחבה זו היתה פרובלמטית לגבי הכפרים השיתופיים של עולי גרמניה, בכאמור, אדמותיהם נרכשו בכספם של המתיישבים. גם נכסי הציבור הוקמו בחלקם מכספי המתיישבים.

משהוקצו, לצורך הרחבה, משבצות אדמה לאומית למתיישבים החדשים, נאלצו הוותיקים להתחלק עם השותפים האלה שווה בשווה בכל הרכוש, לפי דרישת המוסדות המיישבים, כתנאי קודם להרחבה.

אמרנו "נאלצו", ואין זה מדויק כל עיקר. שוחחנו בתקופת ההרחבה עם חברי הנהלת שדה ורבורג, והם מסרו לנו, שהאוכלוסיה הוותיקה לא התלבטה קשות. הם ראו בהרחבת הכפר צעד מבורך לפיתוח והתקדמות רבת חשיבות, לכן שיתפו ברצון את המתיישבים החדשים בכל הרכוש בכפר ברוח טובה ובלא כל אילוצים. מבצע ההרחבה נעשה בתנופה רבה, והקיף כמעט את כל הכפרים שבסביבתם היתה מצויה אדמת הלאום, וזהו אחד הפרקים החשובים בקידום החקלאות.

בכפרים השיתופיים חל גם מפנה חשוב במבנה האוכלוסיה. לא עוד שכבה הומוגנית של עולי גרמניה, כי אם תוספת רבה של עולים חדשים (וכן וותיקים) מארצות שונות: מאירופה, מצפון אפריקה ומתפוצות רבות אחרות. מתוך עדות אישית ומתוך עיון במסמכים שונים נוכל לציין בקורת רוח רבה, כי ההשתלבות של העדות השונות הוכתרה בהצלחה.
ישובים חדשים קמו בקצב מהיר. לאחר שלב ההרחבות של הישובים הקיימים הרחיבה תנועת האיחוד החקלאי את שורותיה בקצב מהיר יחסית. הוקמו ישובים חדשים בכל אזורי הארץ. זאת ועוד: ישובים ותיקים מאוד כגון יסוד המעלה, אילניה (סג'רה), מנחמיה, מגדל ואחרים הצטרפו לתנועה והשתלבו יפה במבנה ההתיישבותי החדש של כפר שיתופי.
גם רעיון תיעוש הכפרים התממש באי אלה ישובים. לדוגמה ישמש כפר ארגנטינה, שמלכתחילה נבנתה בו תשתית של חקלאות ותעשיה גם יחד.
הודות לגמישות הרעיונית של התנועה בהכללת צורות התיישבות שונות - החל מכפרים שיתופיים, מושבים שיתופיים, אגודות חקלאיות לצורותיהן השונות, וכלה בישובים קהילתיים - הפכה התנועה אבן שואבת למועמדי התיישבות ממקורות מגוונים: עולים חדשים, יוצאי קיבוצים ומושבי עובדים, בודדים מזרם "מן העיר אל הכפר" ו"מן האניה אל הכפר" - שרידי השואה. קליטתם של "גוונים" אלה בתוך הכפרים היתה, במקרים רבים, כרוכה בקשיים רבים, הן בגלל תנאים אובייקטיביים, כגון טיב קרקע, מליחות המים, והן מצוקות ומועקות שמצמיחים "קוצי" הביורוקרטיה. כך היה בעבר וכך הם פני הדברים בימינו, ואף במשנה תוקף... אך למרות התקלות שמנינו, גברו המוניטין של התנועה, וזו נפוצה בקרב הציבור הפוטנציאלי שפניו לכפר, והיא מונה כיום כ-70 ישובים וצורות התארגנות אחרות בכל רחבי הארץ, החל מנווה אטי"ב שליד החרמון ועד נאות הכיכר שבערבה.