בהמשך להתכתבות שלנו שמעתי את הראיון עם בארי הולצמן שהספיק להשיב במסגרת הדקות שניתנו לו, אולי לסנדי קידר אולם בוודאי לא לרחל זכאי – מהמינהל. אני מקווה ומאמין שתינתן לי אפשרות כמובטח,  לקרוא את מיכתבי שלהלן:

 

החלטה 979 של מינהל מקרקעי ישראל, שבשבועיים שחלפו הועלתה פה לדיון, ושעניינה עיגון זכויות החקלאים בקרקע, נתנה במה רחבה למי שתקפו את ההחלטה וטוענים שאין לחקלאים זכויות, וגם לתשובת המינהל שהגן על ההחלטה. אלה וגם אלה אינם מייצגים אותי – בן מושב גני עם.

חשוב שידעו שלא זו בלבד שאנחנו יושבים פה ברשות ובסמכות, אלא יש לנו זכויות קניין באדמות שאנחנו יושבים עליהן. ובוודאי שאינן פחותות מאלה שהוקנו השנים האחרונות למתיישבים העירוניים.

כשהורי התיישבו במקום לפני כ- 80 שנה ניתן היה לקנות קרקע פרטית במחיר של 2 לא"י לדונם. אולם הם בחרו לראות בעליה על הקרקע וכיבושה – כן, פעם קראו לזה כך, גאולת אדמות עבור העם היהודי. הם האמינו במושג "אָָל קרקע" לאור החינוך הסוציאליסטי אותו קיבלו.

גני עם נמנה על קבוצת ישובים הנקראת ישובי האלף שבראשית שנות ה – 30 גייסו כספים לרכישת אדמותיהם ומימנו את השבחתן, ללא כל סיוע חיצוני, כמעט. תביעה שהוגשה על ידי אחד הישובים הללו מצביעה כי ההשקעה ברכישת הקרקע והשבחתה של חברי המושב היתה פי שלושה (3 ) מהשקעות קק"ל באדמות המושב.

חשוב ומעניין לדעת שגני עם היה ישוב ספר, בקו החזית.

 אמי סירבה להסתתר וביקשה לערוך את סעודת השבת מסביב לשולחן שעליו מפה לבנה. המפה הוכתמה בדמה כי היא נפגעה קשה בחזה מכדור אויב, ופונתה, בדרך לא דרך אל בית החולים. זהו עבורי זיכרון ילדות מצמרר. 

ערך הקרקע עלה עם הזמן בעיקר, עקבות הנוכחות, השמירה, השתתפותנו ברכישתה ופיתוחה על ידינו .

הזכויות הקנייניות שלנו בקרקע מצאו את ביטוין בחוזים ההיסטוריים שנחתמו עם קק"ל בתחילת המאה הקודמת. החוזה הזה נקרא "חוזה העובר בירושה" והוא היקנה כמעט זכויות בעלות בקרקע.

 לימים נמסרו החוזים הללו לידי מינהל מקרקעי ישראל, שבדרכי עורמה ממש סירב לקיים את זכות החידוש בתום יובל שנים –ובעיקר סירב לקיים סעיף מהותי בחוזה – האומר שהחוזה יחודש לדורות באותם תנאים. על התנהגות בוטה כזאת מצד המינהל, מתפרנסים היום עורכי דין רבים. ואילו החקלאים נעשקים בבואם להגן על כיבשת הרש שלהם.

מינהל מקרקעי ישראל שניכנס בנעלי הקק"ל, משתמש במצוקות החקלאים בבואם לבקש חתימת בעלים לצורך הרחבת בית, ערבות, משכנתא וכו' וכופה עליהם ומאלץ אותם להסכים לביטול החוזה הישן שלהם ובמקומו לקבל חוזים של בר רשות. שופט בישראל הגדיר את המעמד של בר רשות כ"מעמד של לא כלום." כלומר המתיישב לא ייחשב ל"משיג גבול" - וזו זכותו היחידה בנכס שבו השקיעו בני משפחתו את מיטב חלבם ודמם.

לסיכום אומר שמתנועת ההתיישבות המפוארת שהקימה את המדינה וחרשה את התלם האחרון על פיו נקבעו גבולותיה, שיצרה תשתית מפוארת לקליטת העליה, להתגייסות לכל משימה לאומית, הפכנו היום לאנשים שזכותינו על הקרקע, חלקת המגורים הקטנה שלנו - מוטלת בספק. את אי הצדק המשווע הזה רציתי להביא בפניכם היום. 

שבת שלום למאזינים

עמירם קריב, מושב גני עם

 

 

שמך:
כותרת:
הערה:
הוספת הערה  ביטול